ילד בלקן

אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הוא מקריאה בספר "ספר סיפורי התנ"ך שלי", מתנה מדודתי שהפכה לאחרונה לעדה. הדוגמה שלה היא שהניעה אותי ללמוד, להקדיש את חיי ליהוה ולבסוף להיטבל בגיל 19. לפני שעשינו זאת, היה לנו שמח לכתוב מכתב לכנסייה הקתולית המסביר את ההתנתקות שלי עקב שיטותיהם הבלתי-כתוביות. החיים ב"אמת" היו בסך הכל טובים מאוד אליי; הוא היה מלא בעבודה משמעותית, חברים וטיולים למקומות מרגשים להשתתף בכנסים ואסיפות. שירתתי כשמונה שנים כשמונה שנים, וחלוצי רגיל במשך שש. במיוחד הביאה לי משמעות ותחושת הישג גדולה לתמוך בקבוצה חדשה בשפה הרוסית בעיר שלי, ולראות אותה גדלה לקהילה מלאה. הפכנו למשפחה בלימוד ושימוש בשפה חדשה, ויצאנו כמיסיונרים באשר לארץ זרה, אם כי בשכונות שלנו. בדצמבר 2016 האזנתי במקרה לתוכנית רדיו מ"חשוף" בשם "סודות מגדל השמירה". הייתי מכבה את זה מיד מכיוון שפחדתי מכפירי שדים, אולם הקשבתי לצוות העיתונאים הזה כבר יותר משנה ונתתי בהם לא מעט אמון. הזדעזעתי לגלות שמצפה מגדל בזלזול בבית המשפט העליון של קליפורניה, ושילם קנס של 4,000 דולר ליום על סירובם שנמשך חודשים ארוכים למסור את רשימת 23,000 הפדופילים הידועים שלהם בארה"ב. נאבקתי עם הידע הזה, חשבתי שזה מקום טיפשי שהתרומות שהרווחתי בעמל יגיעו בסופו של דבר. עם זאת הסכמתי להמתין ליהוה מכיוון שבטחתי שהכל יסתדר בסופו של דבר. תירצתי את הפעולה הזו למורכבות של מערכת המשפט. עם זאת, המראה הצנוע הטהור שהיה לי של הארגון נעלם. ואיתו, ההבנה שלפחות בנושאים מסוימים, יש בארגון שלנו יותר ממה שהיה פשוט ב-jw.org. שנתיים לאחר מכן, יצא מאמר המחקר במאי 2019 על התעללות מינית בילדים. קריאת סעיף 13 ("האם זקנים מצייתים לחוקים החילוניים לגבי דיווח על טענה של התעללות בילדים לרשויות החילוניות? כן.") ידעתי שזו במקרה הטוב הונאה, במקרה הרע שקר פנים נועז. צפיתי גם בכמה הקלטות של הוועדה המלכותית האוסטרלית לתגובות מוסדיות להתעללות מינית בילדים. הייתי בהלם, שוב, לגלות שבין 70,000 המוציאים לאור באוסטרליה היו מוגנים 1,006 פדופילים נאשמים ו-1,800 קורבנות. אף אחד לא דווח לרשויות החילוניות. ב-8 במרץ 2020, יום האישה הבינלאומי, נתקלתי בסרטון "עדי יהוה והתעללות מינית בילדים: מדוע חוק שתי העדים הוא הרינג אדום?" מאת Beroean Pickets. זה הוכיח לי את מה שהרגשתי - שהעמדה של מגדל השמירה של אי כניעה לרשויות החילוניות הייתה, במילים פשוטות, לא כתבי קודש, לא אוהבת ולא נוצרית. למחרת, כתבתי מכתב לגוף הזקנים שלי בו הודעתי להם שאני לא יכול עוד להחזיק בתואר בארגון או להיות נציג ציבור עבורו בשל בעיות אלו. הסברתי ש(1) זה לא הוגן עבורנו כמפרסמים לא להיות מעודכנים בעניין כמו הציבור, ו-(2) שהזקנים נאלצים לפעול לפי מדיניות בלתי-כתובית. הפכתי לסרבן מצפוני לדת שהייתה אהובה עלי במשך עשרות שנים. היום, אני חווה אהבה, שלווה ושמחה בלתי ניתנת למדידה בחופש הנוצרי.