אחדות נעימה והזכרון

[מ- ws1 / 18 עמ '. 12 לחודש מרץ 5 - מרץ 11]

"כמה טוב וכמה נעים ... לשכון יחד באחדות!" - PS. 133: 1.

אנו מוצאים סוגיות מיידיות בצורה מדויקת במשפט הראשון של פיסקת הפתיחה, שם טוענים כי "'אנשיו של אלוהים יתכנסו לאנדרטה. " זה מבטא דעה של הארגון ולא עובדה. זה יהיה מדויק לומר "עדי יהוה" במקום "עם האלוהים".

המשפט האחרון אומר אז "כל שנה קיום זה הוא האירוע המאחד המדהים ביותר שמתרחש על פני כדור הארץ."

לפי ויקיפדיה לפחות, "The עלייה לרגל בארבעין הוא הכינוס הציבורי הגדול בעולם המתקיים מדי שנה בעירק. ובשנה שעברה נאמדו בין 20 ל -30 מיליון. "

אולי מה שיותר חשוב לדיון שלנו כאן הוא הטענה כי קיום ההקפדה מאחד.

בשלב זה היינו מזמינים תגובות מקוראינו. האם הדרך המסודרת ביותר בה עוברים הסמלים בלי שאף אחד משתתף יוצרת תחושת אחדות? ומה לגבי האופן הטקסי בו מעבירים את הסמלים בין השרתים לרמקול? האם זה מעורר דימויים על האופן האוהב בו הציג ישוע את "ארוחת הערב של האדון"?

פיסקה 2 נפתחת באמירה "נוכל רק לנסות לדמיין כיצד יהוה וישוע צריכים לשמוח כשהם מתבוננים שעה אחר שעה מיליוני תושבי כדור הארץ המשתתפים באירוע מיוחד זה עד לסיומו של אותו יום. " אז בואו ונבחן מחשבה זו. מה קורה באנדרטה? יש שיחה, אחר כך תפילה והלחם מועבר סביב, ואז תפילה נוספת והיין מועבר סביב. אבל, למעט במקרים נדירים מאוד, אף אחד לא משתתף. האם יהוה וישוע מרוצים מכך? תן לדבריו של ישוע עצמו. "באמת, אני אומר לך, אלא אם כן אתה אוכל את בשרו של בן האדם ושותה את דמו, אין לך חיים בעצמך. מי שניזון מבשרי ושותה את דמי, הוא בעל חיים נצחיים, ואני אחיה אותו מחדש ביום האחרון; "(ג'ון 6: 53-54). מכאן תגיעו למסקנה שישוע שמח בסמלי גופו ודם שרק מועברים סביבו, במקום לאכול ושיכור? או שמא עצוב אותו לראות כל כך הרבה דוחים את ההזדמנות לציית לפקודתו.

לאחר מכן המאמר דן בארבע השאלות הבאות: r

1. כיצד נוכל להיערך בנפרד לאנדרטה ולהפיק תועלת מהשתתפות בו?
2. באילו דרכים משפיעה האנדרטה על אחדותם של אלוהים?
3. כיצד אנו יכולים לתרום באופן אישי לאחדות זו?
4. האם אי פעם תהיה אזכרה אחרונה? אם כן, מתי?

השנה אנחנו אפילו לא מתייחסים לדיון לקוי בנושא "האם עלינו או לא כדאי לנו להשתתף?" ועל המשמעות של ישוע עבורנו. לא, נראה שהנקודה החשובה ביותר לקחת מהאנדרטה השנה היא "אחדות".

אז בפסקה 4 המדברת בשאלה (1) הם מיד מנסים להאשים אותנו בהשתתפות.

"זכרו, ישיבות קהילה הן חלק מהפולחן שלנו. בטח, יהוה וישו לשים לב מי עושה את המאמץ להשתתף במפגש החשוב ביותר השנה. "

המשנה למשפט זה היא: אתה צופה מלמעלה. אם לא תשתתף, אתה יכול להיכנס לספר השחור של ישו. ואז הם מורידים את כפפות הכותנה:

"בכנות אנו רוצים שהם [יהוה וישוע] יראו כי אלא אם זה בלתי אפשרי מבחינה פיזית או נסיבתית, אנו נוכחים באנדרטה ...כאשר אנו מראים על ידי מעשינו כי ישיבות לפולחן חשובות לנו, אנו נותנים ליהוה סיבה נוספת לשמור על שמנו ב'ספר הזכרון 'שלו -' ספר החיים '".

כיצד מסר זה מהארגון מנוגד למסר שנמסר על ידי ישוע בכתובים. בג'ון 4: 23-24 ישוע אומר "המתפללים האמיתיים יעבדו את האב ברוח ובאמת". ג'יימס כתב בהשראה בג'יימס 1: 26-27 "אם מישהו נראה שהוא מתפלל רשמי [הולך לפגישות 2 בשבוע, והאסיפות והאנדרטה בכל שנה] ובכל זאת אינו מגשר על לשונו, אלא ממשיך סוג של פולחן של אדם זה הוא חסר תוחלת. "איזה שולל את ליבו עצמו. ג'יימס ממשיך "צורת הפולחן הנקייה והבלתי-מנומקת מבחינת אלוהים ואבינו היא זו: לדאוג ליתומים ואלמנות בצרותיהם, ולשמור על עצמך ללא מקום מהעולם."

נסו כמוך, לא תמצאו כתבי יד אחד התומכים ברעיון שעלינו לפגוש כדי לעבוד. במקום כמו שישוע אמר בג'ון 4, זה איך אנחנו חיים את חיינו. האם אנו אמיתיים? האם אנו מלמדים אמת? האם אנו מציגים את פירות הרוח? התצוגה הזו של פירות הרוח היא שמראה את אהבתנו, כבודנו, כבודנו ועבודתנו לאבינו השמימי, ואינו מראה את פנינו בפגישה. לבסוף, בהיותנו בפגישה, אפילו האנדרטה לא תוביל לכך שנכתב ב'ספר החיים ', אם נתעלם מהאמירה הברורה של ישוע שצוטטה לעיל "אלא אם כן תאכל את בשרו של בן האדם ושותה את דמו, אתה אל תהיו חיים בעצמכם. "

סעיף 5 מציע "בימים שקדמו לאנדרטה, אנו יכולים להקדיש זמן לבחינה בתפילה ובזהירות של מערכת היחסים האישית שלנו עם יהוה (חומר עיוני 2 Corinthians 13: 5) ”.  אנו מסכימים מכל הלב עם הצהרה זו. אבל אני בטוח שקוראינו כבר הבחינו במחדל הבולט. זהו האנדרטה לזכר מותו של ישו. מדוע איננו בודקים היטב את יחסינו האישיים עם ישוע המשיח, מושיענו ומגשרנו? (טימותיוס 1: 2-5, מעשי השליחים 6: 4-8)

אחרי הכל, בני ישראל ואז ה- 1^st יהודי המאה עשויים לשאוף לקיים קשר אישי עם יהוה, אך ישוע שהגיע לארץ ומעניק את חייו כקורבן כופר שינה את כל זה. ג'ון 14: 6 מצטט מילים של ישוע באומרו "אני הדרך והאמת והחיים. אף אחד לא בא לאבא אלא דרכי. "אם כן אין לנו קשר עם ישוע, כיצד נוכל לקיים יחסים עם יהוה?

הפסקה נמשכת "איך אנחנו יכולים לעשות את זה? על ידי 'בדיקה אם אנו באמונה'. לשם כך, טוב לשאול את עצמנו: 'האם אני באמת מאמין שאני חלק מהארגון היחיד שג'והה אישר להגשים את רצונו?' אם רק אחינו ואחיותינו היקרים היו ממש לוקחים זמן לבחון בתפילה ובזהירות אמירה זו. למרבה הצער, מרבית העדים יקראו זאת ויגיבו אוטומטית 'כמובן שאני מאמין' בלי לחשוב על השאלה: כיצד ומתי הראה בבירור יהוה שהוא אישר את הארגון כיחיד להשיג את רצונו? אשר כמובן התשובה לכך, אין שום הוכחות שהוא בחר בארגון מסוים שנמצא כיום על פני האדמה.

אם התשובה לשאלה זו היא לא, (שהיא בהחלט מצדי) אז כיצד נוכל לענות על רוב השאלות הנוקבות שבאות בעקבותיה מכיוון שכולן כוללות עמידה בפרשנות הארגון ובדרישות לעשות דבר? כמו "האם אני עושה את מירב המאמצים בכדי להטיף וללמד את החדשות הטובות על הממלכה [על פי הארגון]? " איננו יכולים להטיף וללמד גרסה לא נכונה של החדשות הטובות, לכן עלינו לברר אילו חדשות טובות אמיתיות התנ"ך מעניק לנו לפני שנוכל להטיף אותן וללמד אותן.

באותה קו מחשבה יש לנו: "האם מעשי מראים שאני באמת מאמין שאלו הם הימים האחרונים וסיום שלטונו של השטן קרוב? " כפי שאמר ישוע בבירור בסימן 13: 32 "אף אחד לא יודע את היום או השעה". אלה עשויים להיות הימים האחרונים, או שלא. אף אחד לא יודע. עם זאת, אנו יכולים להראות על ידי מעשינו שאנו נוצרים אמיתיים ללא קשר למקום בו אנו נמצאים בלוח הזמנים של האל.

השאלה הסופית בפסקה זו היא "האם יש לי אותה אמון ביוהוה ובישוע עכשיו שהיה לי כשהקדשתי את חיי לאלוהים יהוה? " השאלה האמיתית צריכה להיות, 'האם יש לי יותר אמון ביהוה ובישוע?' התשובה לשאלה זו תלויה במספר דברים.

• האם עשינו באופן אישי מחקר מעמיק בדבר אלוהים את התנ"ך כדי להבין בעצמנו מה זה באמת מלמד, החדשות הטובות ומה רצונו של אלוהים לנו?
• עד כמה ההבנה שלימדו אותנו אי אמיתות עוררה את אמוננו בדבר האל?
• האם למדנו מהניסיון כך שאנחנו תמיד בודקים כראוי בכתובים את כל מה שנאמר לנו?

עלינו להיזהר מכיוון שההפניה השגויה של הארגון נמשכת בסעיף 6 שם אנו מעודדים "קרא ומדיט על חומר תנ"כי הדן במשמעות האנדרטה." לשם כך ימשיך למלא את דעתנו בפרשנות הארגון לאירועים אלה. אם אנו רוצים דיוק ואמת, עלינו תמיד ללכת לעד המקורי (דבר אלוהים התנ"ך) ולא דרך צד שלישי, במיוחד שכן העד המקורי עדיין זמין לנו.

בפסקה 8 כשמדברים על יחזקאל 37: 15-17 והמקל ליהודה והמקל ליוסף, אנו מתייחסים למקרה אחר של 'מתי יש לנבואה גם אנטיפפ? בכל פעם שזה מתאים לנו, אם כי נאמר 'רק כאשר התנ"ך עצמו מציין זאת בבירור'. המשמעות היא שהארגון מקווה שכל העדים יבלעו את וו היצור, הקו והכיור מתוך הנחה שהתנ"ך מצביע בבירור שמדובר באנטיפיף בלבד על בסיס שה מִגדָל שְׁמִירָה אומר כך. חמש הפסקאות הראשונות של "שאלה מהקוראים" הן בסדר, אך ארבע הפסקאות האחרונות הן השערה גרידא בניסיון לחזק את ההוראה הכוזבת של שתי קבוצות של צדיקים (המשוחים והקהל הגדול). הייאוש לעשות זאת מתבטא בהצהרה של הפסקה האחרונה בה כתוב "למרות שממלכת עשרת השבטים אינה מציגה בדרך כלל את בעלי התקווה הארצית, [אנו נגיע לכך הפעם לתמוך בטיעון המוטעה שלנו] האיחוד המתואר בנבואה זו אכן מזכיר לנו את האחדות הקיימת בין בעלי תקווה ארצית לאלו עם תקווה שמימית."[מילים בסוגריים שלנו].

פיסקה 9 מעלה אז יותר מפרשנות זו של יחזקאל ומציעה כי "האחדות המתוארת ביחזקאל ניכרת בבירור בכל שנה כשריד המשוח והכבשים האחרות נאספות כדי לקיים את זיכרון מותו של ישו! "  באמת? לרוב הקהילות אין חבר שמתיימר להיות 'משוח'. באלה שיש להם חבר כזה במציאות זה יכול לגרום לאי-אמון בגלל 'מעמד הסלבריטאים' המוענק לאחד 'המשוחם', מכיוון שזה יכול להוביל לאחרים הטוענים 'למשחה' לקבל אותו מעמד. כמובן שכעת ישנם גם אלו מאיתנו אשר באמצעות תפילה ולימוד מצפוני בדבר האל מאמינים כי על כל הנוצרים האמיתיים לקחת חלק. (עיין במאמר הקודם לדיון מעמיק יותר)

שוב אנו נזכרים בפסקה 10 לטפח ענווה. למרבה הצער, נראה שהארגון רק מאמין שפיתוח של איכות זו הוא שימושי ביכולתו "עזור לנו להיות כנועים לאנשים שעומדים בראש." אין אזכור של אלה שעשו את ההובלה בשאיפה לשמור על ענווה שלהם ונמנעים מ"השליט אותה על אלה שהם נחלת אלוהים, אך הופכים דוגמאות לצאן "(1 Peter 5: 3) ובכך מקל על העדר לעקוב אחריהם עופרת.

לאחר מכן המאמר נוגע בחשיבות הסמלים ששימשו במהלך האזכרה בציטוט 1 Corinthians 11: 23-25. בדיון בפסוקים אלה המאמר מבטל להדגיש כי ישוע אמר "המשך לעשות זאת, בכל פעם שאתה שותה את זה, לזכרוני." הוא לא אמר 'רק אתה של המשוחחים צריך לשתות את זה, הקהל הגדול צריך רק לראות את זה עבר סיבוב. '

לאחר שעודדו אותנו לא להחזיק טינה ולנסות להיות שוארי שלום לשמור על אחדות על ידי סלח לאחינו ואחיותינו הלא מושלמים, הם מצטטים את האפסיים 4: 2 כדי להזכיר לנו שאנחנו צריכים "להשלים אחד עם השני באהבה". זה מה שאנחנו צריכים לעשות כמה שאנחנו יכולים. עם זאת, לאחר מכן היא ממשיכה להכליל בפסקה 14 שרוב, אם לא כל הקורבנות של התעללות מינית בילדים ועוולות חמורות, יתקשו לנקוט בהם. זה אומר "בקהילות שלנו נמצאים כל מיני אנשים שאלוהים משך אליו. (ג'ון 6: 44) מכיוון שאלוהים משך אותם אליו, עליו למצוא אותם חביבים. איך אם כן, מישהו מאיתנו יכול לשפוט מתפלל עמית כבלתי ראוי לאהבתנו? "  כאן אנו עומדים בפני שאלה רצינית. זה נכון שאלוהים מושך אנשים לישו ולעצמו כפי שקובע ג'ון 6. זו גם עובדה שאנשים טובים יכולים להיפגם על ידי אסוציאציות רעות, אפילו כמו אדם וחוה ומיליונים מאז. ליהוה ולישוע יש אהבה לכל המין האנושי שכן הם "לא רוצים שאיש יושמד" וסיפקו את הכופר כך שכל החרטה על מעשי עוולה יוכלו לנצח חיים. (2 פיטר 3: 9) אולם אין זה אומר כי יהוה מוצא מתעסקת בילדים (יחד עם חוטאים רציניים אחרים) כחביב רק בגלל שהם בקהילה. עליהם לחזור בתשובה ובאמת להסתובב. עצם היותם קיימים בקהילות עדי עדי יהוה, הייתה טוענת שזה הארגון שלו. הפסוקים בג'ון 6 מראים שהוא מצייר אנשים לעצמו ולישוע אין שום אינדיקציה לכך שאף ארגון לא מושלם נמשך אליו. יתכנו אפוא אנשים מתפללים עמיתים שלא נמשכו על ידי אלוהים, אך הם שם למטרות אנוכיות משלהם, ואינם עובדים עוד את אלוהים ברוח ובאמת.

לסיכום, כן, עלינו לחגוג את האזכרה, ולהרהר במה זה אומר לנו ועל מערכת היחסים שלנו עם ישוע המשיח המושיע שלנו. אולם לגבי היותו אירוע מאחד עבור עדי יהוה, זו הנחה מפוקפקת ביותר.