החוויה של מריה

החוויה שלי להיות עדי יהוה פעילה ולעזוב את הכת.

מאת מריה (כינוי כמגן מפני רדיפות.)

התחלתי ללמוד עם עדי יהוה לפני למעלה מ- 20 שנים אחרי שנישואיי הראשונים התפרקו. בתי הייתה רק בת כמה חודשים, אז הייתי פגיע מאוד באותה תקופה והתאבדתי.

לא באתי במגע עם העדים דרך עבודת ההטפה, אלא באמצעות חבר חדש שיצרתי ברגע שבעלי עזב אותי. כששמעתי את העד הזה מדבר על הימים האחרונים ואיך שיהיו גברים, זה נשמע לי מאוד נכון. חשבתי שהיא קצת מוזרה, אבל הסתקרנה. אחרי כמה שבועות נתקלתי בה שוב והיה לנו דיון נוסף. היא רצתה לבקר אותי בבית אבל הייתי קצת לא ששה שזר יגיע לבית שלי. (מה שלא ציינתי זה שאבא שלי היה מוסלמי אדוק, ולא הייתה לו השקפה טובה מאוד על העדים.)

הגברת הזו בסופו של דבר זכתה באמוני ונתתי לה את הכתובת שלי, אבל אני זוכר שהתחרטתי בגלל שהיא גרה בסביבה, ומכיוון שהתחילה לחלוץ עזר, היא ניצלה כל הזדמנות להתקשר אליי, עד כדי כך שהייתי צריכה להסתתר מפני אותה בכמה הזדמנויות, מעמיד פנים שאני לא בבית.

לאחר כארבעה חודשים התחלתי ללמוד והתקדמתי ממש טוב, נכחתי בפגישות, עניתי ואז הפכתי למו"ל שלא הוטבל. בינתיים בעלי יחזור ויתן לי צער על הקשר שלי עם העדים. הוא נעשה אלים ואיים לשרוף את ספרי ואף ניסה למנוע ממני ללכת לפגישות. כל זה לא עצר אותי מכיוון שחשבתי שזה חלק מנבואתו של ישוע במתיו 4:5, 11. התקדמתי היטב למרות התנגדות זו.

בסופו של דבר, היה לי מספיק מהטיפול שלו כלפיי, מזגו ונטילת הסמים. החלטתי להיפרד. לא רציתי להתגרש ממנו כיוון שהזקנים יעצו לכך, אבל הם אמרו שפרידה תהיה בסדר במטרה לנסות ליישב דברים. אחרי כמה חודשים הגשתי בקשה לגירושין, וכתבתי מכתב לעורך הדין שלי ובו פירטתי את הסיבות שלי. לאחר כחצי שנה, עורך הדין שלי שאל אם אני עדיין רוצה להתגרש. עדיין היססתי כשלימוד המקרא שלי עם העדים לימד אותי שעלינו לנסות להישאר נשואים אלא אם כן קיימות עילות כתבי הקודש לגירושין. לא הייתה לי שום הוכחה שהוא בוגד, אבל זה היה סביר למדי שכן לעתים קרובות הוא נעלם לשבועיים או יותר בכל פעם, ועכשיו הוא נעדר חצי שנה. האמנתי שסביר מאוד שהוא ישן עם מישהו אחר. קראתי שוב את המכתב שכתבתי לעורך הדין עם הסיבות שלי לרצות להתגרש. לאחר שקראתי את זה, לא היה לי ספק שלא אוכל להישאר איתו והגשתי את הגירושין. כמה חודשים אחר כך הייתי אמא אחת. הוטבלתי. למרות שלא חיפשתי להתחתן מחדש, במהרה התחלתי לצאת עם אח והתחתנתי כעבור שנה. חשבתי שהחיים שלי יהיו נפלאים, עם ארמגדון וגן העדן ממש מעבר לפינה.

במשך זמן מה שמחתי, רכשתי חברים חדשים ונהניתי מהשרות. התחלתי לחלוץ רגיל. הייתה לי ילדה יפהפייה ובעל אוהב. החיים היו טובים. כל כך שונה מאיך שהחיים היו ולדיכאון שסבלתי לאורך השנים. ככל שחלף הזמן אף שנבנה חיכוך ביני לבין בעלי השני. הוא שנא לצאת למשרד, במיוחד בסופי שבוע. הוא לא היה מעוניין לענות או להשתתף בפגישות בחופשה; ובכל זאת בעיני זה היה נורמלי. זו הייתה דרך החיים שלי! זה לא עזר שהורי התנגדו מאוד לחיי ולדת החדשה שלי. אבי לא דיבר איתי למעלה מחמש שנים. אבל כל זה לא הדחה אותי, המשכתי לחלוץ והשלכתי את עצמי לדת החדשה שלי. (גידלו אותי כקתולית).

הבעיות מתחילות

מה שלא ציינתי זה הבעיות שהתחילו זמן קצר לאחר השתתפות במחקר הספרים, כשהייתי חדש בדת. נהגתי לעבוד במשרה חלקית והייתי צריך לאסוף את בתי מהורי, ואז היה לי פחות משעה לאכול ולעשות את חצי שעה הליכה לקבוצת הלימוד בספרים. אחרי כמה שבועות נאמר לי שאסור לי ללבוש מכנסיים לקבוצה. אמרתי שזה קשה במיוחד מכיוון שלא היה לי מעט זמן להתכונן ונאלצתי ללכת בקור ורטוב. לאחר שהראיתי כתבי קודש וחשבתי על זה, התייצבתי בשמלה בשבוע שלאחר מכן ללימוד הספרים.

כמה שבועות לאחר מכן האשימו אותי בני הזוג שביתם שימש ללימוד הספרים, כי בתי שפכה את המשקה שלה על שטיח השמנת שלהם. היו שם ילדים אחרים, אבל קיבלנו את האשמה. זה הרגיז אותי, במיוחד כי התקשיתי להגיע באותו ערב.

רגע לפני טבילתי התחלתי לחזר אחרי האח הזה. מנצח לימודי התנ"ך התעצבן מעט על כך שאני מבלה איתה פחות זמן ויותר זמן עם האח הזה. (איך אחרת אוכל להכיר אותו?) בלילה שלפני טבילתי הזקנו אותי הזקנים לפגישה, וסיפרו לי כי מרגיז את אחותה. אמרתי להם שלא הפסקתי להיות חבר שלה, פשוט היה לי פחות זמן לבלות איתה כשהתוודעתי לאח הזה. בסוף המפגש הזה, ערב לפני טבילתי, הייתי בדמעות. הייתי צריך להבין אז שזו לא דת אוהבת במיוחד.

מהיר קדימה.

היו פעמים רבות שהדברים לא היו אמורים להיות 'האמת'. הזקנים לא נראו מאוד מעוניינים לעזור לי לחלוץ, במיוחד כשניסיתי לארגן ארוחת צהריים ואחריהם קבוצת משרדים אחר הצהריים כדי לעזור לחלוצים המסייעים. שוב המשכתי להמשיך.

האשימתי כי לא סייעתי באולם הממלכה על ידי זקנה אחת. הוא היה ועדיין מאוד אגרסיבי. היה לי גב גרוע, כך שלא עזרתי לצד הפיזי של הדברים, אלא בישלתי ארוחה, הביאתי אותה והגישתי אותה למתנדבים.

בפעם אחרת קראתי לחדר האחורי ואמרתי שהחלק העליון שלי נמוך מדי ושהאח יכול לראות את החלק העליון שלי בזמן שהוא לוקח פריט על הרציף !? ראשית, הוא לא היה צריך להסתכל, ושנית, זה פשוט לא היה אפשרי, כי ישבתי כשלוש שורות ותמיד הניחתי את היד על החזה שלי כשהוא נשען קדימה או מטה אל תיק הספרים שלי. לעתים קרובות לבשתי חולצה מתחת לחולצות. אני ובעלי לא האמנו.

סוף סוף עברתי לימודים ממש טובים עם גברת הודית. היא הייתה מאוד קנאית והיא התקדמה במהירות להיות מפרסמת שלא הוטבלה. לאחר שעבר על השאלות, הזקנים התעכבו במתן החלטה. כולנו תהינו מה קרה. הם הטרידו את חוט האף הקטן מאוד שלה. הם מחקו את זה בבית־אל והיו צריכים לחכות שבועיים לתשובה. (מה קרה לעשות מחקר ב- CD ROM, או סתם להשתמש בשכל הישר?)

כהינדית לשעבר, זה היה נורמלי שהיא ענדה חתיכת אף או טבעת כחלק מהתכשיטים המקובלים שלהם. לא הייתה לכך שום משמעות דתית. בסופו של דבר היא קיבלה את הכל ברור ויכולה לצאת למשרד. היא התקדמה היטב לקראת הטבילה, וכמוני פגשה אח אותו הכירה בעבר דרך העבודה. היא הזכירה אותו בפנינו כחודש לפני טבילתה והבטיחה לנו שהם לא מחזרים אחריהם. (כששאלנו אותה לראשונה עלינו להסביר מה משמעות המילה הזו.) היא אמרה שהם דיברו רק מדי פעם בטלפון, בדרך כלל על לימוד המגדל. היא אפילו לא הזכירה נישואים להוריה ההינדים, כיוון שהתנגדה גם מאביה. היא חיכתה עד למחרת טבילתה והתקשרה לאביה בהודו. הוא לא היה שמח שהיא רוצה להתחתן עם עד יהוה, אבל הוא הסכים לכך. היא התחתנה בחודש שלאחר מכן, אבל כמובן שזה לא היה כל כך ישר.

היה לי ביקור משני זקנים בזמן שבעלי ישב בקומה העליונה. הוא לא חשב שצריך לשבת בו ואמרו לו שאין צורך. שני הזקנים האשימו אותי בכל מיני דברים, כמו להפוך את המחקר הזה לעוקב אחר אני -למרות שהלכתי תמיד עם אחיות אחרות - וכיסיתי על החיזור הלא-מוסרי לכאורה שלה. כשהוא הופך לדמעות, האח עם המזג אמר ללא רגש "שהוא ידע שיש לו מוניטין של הורדת אחיות לדמעות". הכתוב היחיד שהופק באותה פגישה שימש לגמרי מחוץ להקשרו. ואז איימו עלי בהדחה כחלוץ רגיל אם לא הייתי מסכים עם הדברים שאמרו! לא האמנתי. כמובן, הסכמתי לתנאים שלהם כיוון שנהניתי מהמשרד; אלה היו חיי. אחרי שעזבו בעלי לא האמין למה שקרה. אמרו לנו לא לדבר על זה לאחרים. (אני תוהה למה?)

אח-עם-החום החליט לכתוב מכתב על אחות זו לקהילה בהודו שם היא תהיה נשואה. הוא כתב במכתבו כי ניהלה מערכת יחסים סודית עם אח זה ושהם לא היו במצב טוב. לאחר חקירה מסוימת, האחים בהודו יכלו לראות כי בני הזוג חפים מפשע ולא התעלמו ממכתב של אח-עם-מזג.

כשחתונות הטריות חזרו לבריטניה הן סיפרו לי על המכתב. כעסתי כל כך, ולצערי אמרתי דברים מול אחות אחרת. אוי לא! היא הלכה ואמרה בצייתנות לזקנים. (אנו מונחים להודיע ​​לאחינו כאשר אנו רואים כל הפרה או סימן של חוסר נאמנות כלפי הזקנים.) בפגישה נוספת - הפעם עם בעלי נוכח - הגיעו שלושה זקנים, אך הבטחו לי שהזקן השלישי היה שם כדי להכין. בטוח שהדברים נעשו כראוי. (זה לא היה דיון שיפוטי. הא!)

לאחר שעברתי את הנאמר, התנצלתי מאוד. בעלי ואני נשארנו רגועים ומנומסים. לא היה עליהם שום דבר, אבל זה לא הפריע להם. פעם אחר פעם הם עשו בעיות כי הם הרגישו שאנחנו לא מצייתים לקוד הלבוש שלהם, כמו האם בעלי צריך ללבוש מעיל חכם מאוד ומכנסיים לקריאת המגדל או חליפה? לאחר שדי היה במשחקים שלהם, בעלי התפטר מתפקידו. בכל זאת המשכנו. המשכתי לחלוץ עד שהנסיבות שלי השתנו, ואז יצאתי.

ואז הגיע הזמן בו בעלי התעורר לאמת על האמת, אם כי לא.

בעלי התחיל לשאול אותי שאלות על הצלב, עירויי דם, העבד הנאמן והדיסקרטי, ועוד. הגנתי על הכל כמיטב יכולתי תוך שימוש בידע שלי בתנ"ך ובספר הַנמָקָה ספר. בסופו של דבר הוא הזכיר את הכיסוי של התעללות בילדים.

שוב ניסיתי להגן על הארגון. מה שלא יכולתי להבין הוא כיצד יהוה ימנה את האנשים הרעים האלה?

ואז האגורה צנחה. הם לא מונו על ידי רוח הקודש! עכשיו זה אכן פתח פחית תולעים. אם הם לא מונו על ידי יהוה, רק על ידי גברים, זה לא יכול להיות ארגון האל. העולם שלי התפרק. שנת 1914 לא הייתה נכונה וכך גם בשנת 1925 ובשנת 1975. עכשיו הייתי במצב נורא, לא בטוח במה להאמין ולא מסוגל לדבר עם אף אחד אחר על זה, אפילו לא עם חברי המכונים JW.

החלטתי ללכת לייעוץ כיוון שלא רציתי לקחת תרופות נגד דיכאון. אחרי שני מפגשים החלטתי שאני חייבת לספר לגברת הכל כדי שתוכל לעזור לי. כמובן שלימדו אותנו לא ללכת לייעוץ כדי לא להביא תוכחה על שמו של יהוה. ברגע ששפכתי אליה את דמעות הלב, התחלתי להרגיש טוב יותר. היא הסבירה שלא הייתה לי השקפה מאוזנת על הדברים, אלא רק מבט חד צדדי. בסוף שישה מפגשים הרגשתי הרבה יותר טוב והחלטתי שעלי להתחיל לחיות את חיי ללא שליטת הארגון. הפסקתי להשתתף בישיבות, הפסקתי להמשיך במשרד והפסקתי להכניס דו"ח. (לא יכולתי להמשיך במשרד בידיעה מה שידעתי, המצפון שלי לא יאפשר לי).

הייתי חופשי! בהתחלה זה היה מפחיד ופחדתי שאשתנה לרעה, אבל נחשו מה? אני לא! אני פחות שיפוטי, מאוזן יותר, מאושר יותר, ובאופן כללי נחמד ואדיב יותר לכולם. אני מתלבשת בסגנון צבעוני יותר, פחות מטורף. החלפתי את השיער. אני מרגיש צעיר ומאושר יותר. בעלי ואני מסתדרים טוב יותר, והקשר שלנו עם בני המשפחה שאינם עדים כל כך טוב יותר. אפילו הקמנו חברים חדשים.

החסרון? אנו מתנערים מחברינו כביכול מהארגון. זה רק מראה שהם לא היו חברים אמיתיים. אהבתם הייתה מותנית. זה היה תלוי ביציאתנו לפגישות, במשרד ובתשובה.

האם אחזור לארגון? בהחלט לא!

חשבתי שאולי ארצה, אבל זרקתי את כל הספרים והספרות שלהם. קראתי תרגומים אחרים לתנ"ך, משתמש במוצרי הגפנים ובקונקורדנציה של סטרונג ומסתכל על המילים העבריות והיווניות. האם אני מאושר יותר? למעלה משנה לאחר מכן התשובה היא עדיין כן!

לכן, אם הייתי רוצה לעזור למישהו שם שהיה או הוא JW, הייתי אומר לקבל ייעוץ; זה יכול לעזור. זה יכול לעזור לך לגלות מי אתה ומה אתה יכול לעשות עכשיו בחיים. לוקח זמן להיות חופשי. היו לי תחושות של כעס וטינה בהתחלה, אבל ברגע שהמשכתי בחיי לעשות דברים יומיומיים ולא הרגשתי אשמה על כך, הרגשתי פחות מריר ויותר מצטער על אלה שעדיין לכודים. עכשיו אני רוצה לעזור להוציא אנשים מהארגון במקום להכניס אותם!

מלטי ויגלון

מאמרים מאת מלטי ויוולון.