צולע על שתי דעות

ביקרתי השבוע אצל חברים, כמה שלא ראיתי הרבה זמן. ברור שרציתי לחלוק את האמיתות המופלאות שגיליתי בשנים האחרונות, אך הניסיון אמר לי לעשות זאת בזהירות רבה. חיכיתי לפנייה ימינה בשיחה, ואז שתלתי זרע. לאט לאט נכנסנו לנושאים עמוקים יותר: שערוריית התעללות בילדים, הפיאסקו של 1914, תורת "הכבשים האחרות". כשהשיחות (היו כמה עם שיחות שונות) הסתיימו לסיומן, אמרתי לחבריי שלא אפרוש את הנושא שוב אלא אם כן הם רוצים לדבר על זה יותר. במהלך הימים הקרובים חופשנו יחד, הלכנו למקומות, אכלנו בחוץ. הדברים היו בדיוק כמו שתמיד היו בינינו. כאילו השיחות מעולם לא התקיימו. הם מעולם לא נגעו באף אחד מהנושאים יותר.

זו לא הפעם הראשונה שראיתי זאת. יש לי חבר קרוב מאוד מזה 40 שנה שמוטרד מאוד כשאני מעלה כל דבר שעשוי לגרום לו להטיל ספק באמונתו. עם זאת, הוא מאוד רוצה להישאר חבר שלי ונהנה מהזמן שלנו יחד. לשנינו יש הסכם שלא נאמר פשוט לא להיכנס לתחום הטאבו.

סוג זה של עיוורון מכוון הוא תגובה נפוצה. אני לא פסיכולוג, אבל זה בטוח נראה כמו סוג של הכחשה. זה בשום פנים ואופן לא התגובה היחידה שמקבלים. (רבים חווים התנגדות מוחלטת, ואף נידוי, כאשר הם מדברים על אמיתות תנ"כיות לחברי עד.) עם זאת, זה נפוץ מספיק כדי להצדיק חקירה נוספת.

מה שאני רואה - והערכתי מאוד את התובנה והחוויות של אחרים בקווים אלה - זה שאלו בחרו להישאר בחיים שהם הגיעו לקבל ולאהוב, את החיים שנותנים להם תחושת מטרה ו הבטחה לאישור האל. הם משוכנעים שהם יישמרו כל עוד הם הולכים לפגישות, יוצאים לשירות ועוקבים אחר כל הכללים. הם מרוצים מכך סטטוס קווה, ובכלל לא רוצים לבחון את זה. הם לא רוצים שום דבר שיאיים על השקפת עולמם.

ישוע דיבר על מדריכים עיוורים המובילים גברים עיוורים, אך זה עדיין מבלבל אותנו כשאנחנו מנסים להחזיר את העיניים לעיניים והם עוצמים את עיניהם בכוונה. (הר 15: 14)

נושא זה עלה בזמן מועדף, מכיוון שאחד הקוראים הקבועים שלנו כתב על שיחה שהוא מנהל בדוא"ל עם בני המשפחה וזה מאוד ברוח זו. טענתו מבוססת על מחקר התנ"ך CLAM השבוע. שם אנו מוצאים את אליהו מנמק עם היהודים שהוא מאשים שהם "צולעים על שתי דעות שונות".

"... אותם אנשים לא הבינו שעליהם לבחור בין עבודת יהוה לפולחן בעל. הם חשבו שהם יכולים לעשות זאת בשני הכיוונים - שהם יוכלו לפייס את בעל עם הטקסים המרדניים שלהם ובכל זאת לבקש טובות יהוה אלוהים. אולי הם נימקו כי בעל יברך את יבוליהם ואת עדריהם, בעוד ש"יהוה הצבאות "יגן עליהם בקרב. (1 סם. 17:45) הם שכחו אמת בסיסית -כזו שעדיין מחמקת רבים כיום. יהוה אינו משתף את איש עבודתו באף אחד. הוא דורש וראוי למסירות בלעדית. כל פולחן אליו מעורבב עם סוג אחר של פולחן אינו מקובל עליו, אפילו פוגע! " (כלומר פרק 10, פרק 10; ההדגשה הוסיפה)

ב מאמר קודםלמדנו שהמילה הנפוצה ביותר לסגידה ביוונית - זו המשתמעת כאן - היא פרוסקונו, שפירושו "לכופף את הברך" בכניעה או עבדות. אז בני ישראל ניסו להיכנע לשני המתחרים של אלוהים. האל הכוזב של בעל, והאל האמיתי, יהוה. יהוה לא היה צריך את זה. כפי שמאמר המאמר באירוניה לא מכוונת, זוהי אמת בסיסית "שעדיין חומקת מרבים כיום."

האירוניה ממשיכה בפסקה 11:

"אז ישראלים אלה" צלעו "כמו אדם שניסה ללכת בשני מסלולים בבת אחת. אנשים רבים כיום עושים טעות דומה, מה שמאפשר ל"באלים "אחרים לזחול לחייהם ודחף הצידה את עבודת האל. עמידה בקריאת ההבהרה של אליהו להפסיק לצלוע יכולה לעזור לנו לבחון מחדש את סדרי העדיפויות והפולחן שלנו. " (כלומר פרק 10, פרק 11; ההדגשה הוסיפה)

העובדה היא שרוב עדי יהוה אינם רוצים "לבחון מחדש את סדרי העדיפויות והפולחן שלהם". לפיכך, רוב ה- JW לא יראו את האירוניה בפסקה זו. הם לעולם לא יראו בגוף המנהל סוג של "בעל". עם זאת, הם יצייתו בנאמנות וללא עוררין לכל הוראה והנחיה מאותו גוף של גברים, וכאשר מישהו מציע שאולי כניעה (פולחן) להוראות אלה עשויה להתנגש עם כניעה לאלוהים, אותם אלה ישימו אוזן חירשת וימשיכו כמו אם לא נאמר דבר.

פרוסקונו (פולחן) פירושו כניעה מחפירה, הציות הבלתי מעורער שעלינו לתת רק לאלוהים באמצעות המשיח. הוספת גוף של גברים לשרשרת הפיקוד ההיא אינה כתובה וכתובה עבורנו. אנו עשויים להטעות את עצמנו באומרנו כי אנו מצייתים לאלוהים באמצעותם, אך האם איננו חושבים שגם בני ישראל של ימיו של אליהו נימקו שהם משרתים את אלוהים ומאמינים בו?

אמונה היא לא אותו דבר כמו אמונה. אמונה מורכבת יותר מאמונה פשוטה. פירוש הדבר ראשית להאמין בדמותו של אלוהים; כלומר שהוא יעשה טוב ויקיים את הבטחותיו. האמונה בדמותו של אלוהים מניעה את איש האמונה לעשות עבודות של ציות. עיין בדוגמאות של גברים ונשים נאמנים כפי שהובאו העברים 11. בשני המקרים אנו רואים שהם האמינו שאלוהים יעשה טוב, גם כשאין הבטחות ספציפיות; והם פעלו בהתאם לאמונה זו. כאשר היו הבטחות ספציפיות, יחד עם פקודות ספציפיות, הם האמינו להבטחות וצייתו לפקודות. זו בעצם אמונה.

זה יותר מאשר להאמין שאלוהים קיים. בני ישראל האמינו בו ואף עבדו אותו עד לנקודה מסוימת, אך הם גידרו את הימוריהם בכך שסגדו לבעל באותו זמן. יהוה הבטיח להגן עליהם ולתת להם את שפע הארץ אם הם מצייתים לפקודותיו, אך זה לא היה מספיק טוב. ברור שהם לא היו משוכנעים לחלוטין שיהוה יקיים את דברו. הם רצו "תוכנית ב '".

החברים שלי כאלה, אני חושש. הם מאמינים ביהוה, אך בדרכם שלהם. הם לא רוצים להתמודד איתו ישירות. הם רוצים תוכנית B. הם רוצים את הנוחות שבמבנה אמונה, כאשר גברים אחרים יגידו להם מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה רע, איך לרצות את אלוהים וממה להימנע כדי לא לרצות אוֹתוֹ.

מציאותם הבנויה בקפידה מספקת להם נוחות וביטחון. זוהי סוג של עבודת פולחן שמספרת לפי מספרים, המחייבת אותם להשתתף בשני ישיבות בשבוע, לצאת לדלת לעבודה בדלת באופן קבוע, להשתתף בכנסים ולציית לכל מה שאנשי הגוף המנהל אומרים להם לעשות. אם הם יעשו את כל הדברים האלה, כל מי שאכפת להם ממשיכו לחבב אותם; הם יכולים להרגיש עליונים משאר העולם; וכאשר יבוא ארמגדון הם יינצלו.

כמו בני ישראל בתקופת אליהו, יש להם סוג של פולחן שהוא מאמין שאלוהים מאשר. בדומה לאותם בני ישראל, הם מאמינים שהם נותנים אמון באלוהים, אך זו חזית, אמונה פסאודו שתוכיח שקרית כשעומדים במבחן. כמו אותם ישראלים, נדרש משהו מזעזע באמת כדי לשחרר אותם משאננותם.

אפשר רק לקוות שזה לא מגיע מאוחר מדי.

מלטי ויגלון

מאמרים מאת מלטי ויוולון.