צעדים נואשים! דיוויד ספליין מניח את הבסיס לשינוי קיצוני לגבי מי יינצל

דיוויד ספליין מהגוף המנהל של עדי יהוה עומד לשאת את ההרצאה השנייה של תוכנית הפגישה השנתית של אוקטובר 2023, שכותרתה "בטח בשופט הרחום של כל כדור הארץ".

הקהל הקשוב שלו עומד לקבל את ההבלחות הראשונות של מה שהגוף המנהל אוהב לכנות "אור חדש" מאלוהים, שמתגלה להם על ידי רוח הקודש. אני לא מתווכח על כך שאלוהים מעורב או שהרוח שהוא שולח מנחה אותם, אבל איך נוכל לדעת אם הם מקשיבים לאל האמיתי היחיד?

ובכן, דבר אחד שאנו יודעים על אלוהים הכל יכול, בין אם כולנו הוא יהוה או יהוה, הוא שהוא אלוהי האמת. אז, אם מישהו טוען שהוא משרתו, הקול שלו עלי אדמות, ערוץ התקשורת שלו עם כולנו... אם האדם הזה ידבר שקרים, נקבל את התשובה שלנו לגבי איזה אלוהים נותן לו השראה, לא?

אני לא מתכוון להכפיף אותך לכל ההרצאה. אם אתה רוצה לשמוע את זה, אני מודיע שתוכנית הפגישה השנתית תשוחרר בשידור נובמבר ב-JW.org. נסתכל על כמה קליפים חושפניים בלבד.

האם אי פעם שאלת, למשל, האם אף אחד מאלה שמתו במבול לא יקבל תחיית המתים, אפילו אלה שאולי מעולם לא שמע על נח? ומה עם סדום ועמורה? האם כל מי שמת בסדום ועמורה יישן שנת עולם? הנשים, הילדים, התינוקות?

אין לנו תשובה לשאלות האלה. חכה דקה. שמעתי נכון? אין לנו תשובה לשאלות האלה? חשבתי שכן. בעבר, הפרסומים שלנו קבעו שאין תקווה לתקומה עבור אלה שמתו במבול או אלה שנהרסו בסדום ועמורה. האם אנו יכולים לומר באופן דוגמטי, שאף סדום לא היה חוזר בתשובה אילו הדרישות של יהוה היו מוסברות?

דוד אומר שאין להם, הגוף המנהל, תשובה לשאלות כמו: "האם לאלה שמתו במבול או בסדום ועמורה תהיה תחיית המתים?" ואז הוא מפנק אותנו בקטע קטן וחמוד של ענווה מבוימת.

"חכה דקה. שמעתי נכון? אין לנו תשובה לשאלות האלה? חשבתי שכן".

ואז הוא מעביר את המיקוד מהגוף הראשון "אנחנו" לגוף השני "הפרסומים", ואז בחזרה לגוף הראשון, "אנחנו". הוא אומר, "בעבר, הפרסומים שלנו הצהירו שאין תקווה לתקומה עבור ההרוסים בסדום ועמורה. אבל האם אנחנו באמת יודעים את זה?"

ככל הנראה, האשמה לאור הישן הזה נופלת על אחרים, מי שחיבר את הפרסומים הללו.

במקרה אני מסכים עם ה"אור החדש" הזה, אבל זה העניין: זה לא אור חדש. למעשה, זה אור ישן מאוד ואנחנו יודעים את זה בגלל עצם הפרסומים שהוא מתייחס אליהם. למה זה חשוב? כי אם האור החדש של דוד הוא בעצם אור ישן, אז היינו כאן בעבר והוא מסתיר את העובדה הזו מאיתנו.

למה הוא מסתיר את העובדה הזו? למה הוא מעמיד פנים שהם, הגוף המנהל, האמינו רק בדבר אחד ועכשיו הם - מה המילה שהם משתמשים בהם, אה כן - עכשיו הם רק חולקים איתנו "הבנה מובהקת". הממ, ובכן, הנה העובדות מאותם פרסומים.

האם אנשי סדום יקומו לתחייה?

כן! - יולי 1879 מִגדָל שְׁמִירָה p. 8

לא! - יוני 1952 מִגדָל שְׁמִירָה p. 338

כן! – 1 באוגוסט, 1965 מִגדָל שְׁמִירָה p. 479

לא! - 1 ביוני, 1988 מִגדָל שְׁמִירָה p. 31

כן! – Insight כרך א ' 2, מהדורה מודפסת, פ 985

לא!  Insight כרך א ' 2, באינטרנט מהדורה, פ 985

כן! – לחיות לנצח 1982 מהדורה עמ'. 179

לא! – לחיות לנצח 1989 מהדורה עמ'. 179

אז, במשך 144 השנים האחרונות, "הפרסומים" התהפכו בסוגיה זו! האם כך מגלה אלוהים אמת למשרתיו האהובים?

ג'פרי וינדר טען בהרצאת הפתיחה שלו שהם מקבלים אור חדש מאלוהים כשהוא חושף את האמת בהדרגה ובהדרגה. ובכן, נראה שהאל שלהם משחק משחקים, מדליק את האור ואז מכבה ואז שוב ושוב ושוב מכבה. האל של מערכת הדברים הזו מסוגל מאוד לעשות זאת, אבל אבינו שבשמים? אני לא חושב כך. האם אתה?

למה הם לא יכולים להיות כנים איתנו לגבי זה? להגנתם, אולי תציעו שאולי הם לא היו מודעים לכל מה שיש לפרסומים לומר בנושא זה או בכל נושא אחר. אנו עשויים לחשוב שאלמלא אמרו לנו כבר אחרת בהרצאה הראשונה של סימפוזיון זה שניתנה על ידי חבר GB, ג'פרי וינדר:

והשאלה היא האם זה מצריך או מצדיק מחקר נוסף? האחים לא מקבלים החלטה סופית מה תהיה ההבנה החדשה, רק שואלים האם זה מצדיק מחקר נוסף? ואם התשובה חיובית, אז צוות מחקר מוקצה לספק המלצות ומחקר שהגוף המנהל ישקול. והתחקיר הזה כולל סיכום של כל מה שאמרנו, הארגון אמר בנושא מאז 1879. כל מגדלי השמירה, מה אמרנו?

"מחקר זה כולל סיכום של כל מה שאמרנו בנושא מאז 1879." אז, לפי ג'פרי, הדבר הראשון שהם עושים הוא לחקור את כל מה שהם אי פעם כתבו על עניין שנמשך כל הדרך אחורה, 144 שנים, עד 1879.

זה אומר שדיוויד ספליין מודע להסתלבטות ההיסטורית וההפכפכות שלהם בשאלה האם אלו שמתו במבול או בסדום ועמורה יקומו לתחייה או לא.

למה הוא לא יכול להיות פתוח וישר איתנו לגבי ההיסטוריה המבולבלת הזו? למה לדבר בחצי אמת כשאמת שלמה היא מה שמגיע למאזיניו.

למרבה הצער, הכפילות לא נעצרת בהסתרת ההיסטוריה שלהם. זוכרים מה הוא אמר בסוף הקליפ הזה שראינו עכשיו? הנה זה שוב.

האם אנו יכולים לומר באופן דוגמטי, שאף סדום לא היה חוזר בתשובה אילו הדרישות של יהוה היו מוסברות?

זו בחירה מעניינת של ניסוח, נכון? הוא שואל את הקהל שלו, "האם אנחנו יכולים לומר בצורה דוגמטית..." הוא מתייחס לדוגמטיות ארבע פעמים בהרצאתו:

האם אנחנו יכולים לומר בצורה דוגמטית? אנחנו פשוט לא יכולים להיות דוגמטיים. אז אנחנו לא יכולים להיות דוגמטיים. ובכן, מה ההשפעה מהדיבור הזה עד כה? מה שאנחנו אומרים זה שאנחנו לא צריכים להיות דוגמטיים לגבי מי יקום ומי לא יקום לתחייה. אנחנו פשוט לא יודעים.

למה זה משמעותי? כדי להסביר, נתחיל במשמעות המילה "דוגמטית" המוגדרת כ"נוטה לקבוע עקרונות כמו ללא עוררין אמת או "להביע דעות בדוקטרינר או אופן מתנשא; דוֹגמָטִי".

הקריאה של דוד לנו לא להיות דוגמטיים נראית מאוזנת ועם ראש פתוח. כששומעים אותו, אפשר לחשוב שהוא ושאר חברי הגוף המנהל מעולם לא היו דוגמטיים. אבל המציאות היא שהם עברו הרבה מעבר לדוגמטיות לאורך ההיסטוריה שלהם, ולכן למילים שלו יש צלצול חלול לכל מי שמכיר את השיטות והמדיניות של ארגון עדי יהוה.

למשל, אם ב-1952 הייתם סותרים את עמדת הארגון ומלמדים שאנשי סדום ועמורה יקומו לתחייה, תיאלצו לחזור בו, או לסבול מהעונש של הרחקה. ואז מגיעה 1965. פתאום, ללמד את האור הישן מ-1952 יגרום להרחקתך. אבל אם היית מלמד את האור הישן של 1952 ב-1988, כשזה שוב הפך לאור חדש, הכל יהיה בסדר. ועכשיו הם חזרו לאור הישן של 1879 ו-1965.

אז למה השינוי הזה? למה הם מאמצים אור ישן ושוב קוראים לו חדש? למה הם אומרים שהם לא יכולים להיות דוגמטיים כאשר הדוגמטיות הייתה עמוד התווך של התיאולוגיה שלהם, עטופה בדרך כלל בלבוש האדוק של "שימור האחדות".

כולנו יודעים שכל העדים צריכים להאמין וללמד מה תהיה האמת הנוכחית מהגוף המנהל, או שהם ימצאו את עצמם בחדר האחורי של אולם המלכות מול ועדה שיפוטית.

כשקנת קוק הציג את המפגש השנתי הזה, הוא כינה אותה "היסטורית". אני מסכים איתו, אם כי לא מהסיבות שהוא היה מניח. זה היסטורי, באמת אירוע ציון דרך, אבל זה גם מאוד צפוי.

אם קראת את ספרו של ריי פרנץ, משבר מצפון, אתה אולי זוכר את הציטוט הזה של חבר הפרלמנט הבריטי WL Brown.

ישנם סיווגים רבים שאליהם ניתן לחלק גברים ונשים...

אבל, כפי שאני חושב, הקטגוריה היחידה שחשובה באמת היא זו שמפרידה בין בני אדם בין משרתי הרוח לאסירי הארגון. הסיווג הזה, שחוצה את כל הסיווגים האחרים, הוא אכן היסודי. הרעיון, ההשראה, מקורו בעולם הפנימי, בעולם הרוח. אבל, כשם שהרוח האנושית חייבת להתגלם בגוף, כך גם הרעיון צריך להתגלם בארגון... הנקודה היא, שהרעיון התגלם בארגון, הארגון ממשיך בהדרגה להרוג את הרעיון שהוליד אותו.

תוך זמן קצר הדאגה העיקרית של הכנסייה תהיה לקיים את עצמה כארגון. לשם כך יש לערער על כל יציאה מהאמונה ובמידת הצורך לדכא ככפירה. בתוך כמה עשרות או כמה מאות שנים מה שנתפס ככלי של אמת חדשה וגבוהה יותר הפך לכלא לנשמות של בני אדם. וגברים רוצחים זה את זה מאהבת אלוהים. הדבר הפך להיפך שלו.

בתיאור שני הסיווגים הבסיסיים שאליהם מחולקים בני האדם, בראון משתמש בבחירה מעניינת של מילים, לא? או שאנחנו "משרתי הרוח", או שאנחנו "אסירי הארגון". כמה נכונות המילים האלה הוכחו כנכונות.

הצד השני מהציטוט החכם הזה של WL בראון הוא ש"הדאגה העיקרית של הכנסייה תהיה לקיים את עצמה כארגון."

אני מאמין שזה מה שאנחנו רואים עכשיו בארגון עדי יהוה, וזה יהפוך ברור יותר ככל שנתקדם בסדרה זו המכסה את האסיפה השנתית של השנה.

אבל, אסור לנו לאבד את העובדה שארגון או כנסייה אינם ישות מודעת. זה מנוהל על ידי גברים. לכן, כאשר אנו אומרים שהדאגה העיקרית של הארגון היא לקיים את עצמו, אנו באמת אומרים שהדאגה העיקרית של האנשים האחראים על הארגון, כמו גם האנשים הנהנים מהארגון, היא שימורם כוח, עמדה ועושר. החשש הזה כל כך מכריע שהם מסוגלים לעשות כמעט כל דבר לטובתו.

האם לא כך היה בישראל בתקופת המשיח? האם מנהיגי אותה אומה, שלפי עדים נאמר שהוא הארגון הארצי של יהוה, לא היו מסוגלים לרצוח את אדוננו ישוע כדי לשמר את הארגון שלהם?

"ואספו ראשי הכהנים והפרושים את הסנהדרין ואמרו: "מה עלינו לעשות כי האיש הזה עושה אותות רבים? אם נניח לו להמשיך בדרך זו, כולם יאמינו בו, והרומאים יבואו וייקחו גם את מקומנו וגם את אומתנו". (יוחנן י"א:11, 47)

האירוניה הטרגית היא שבניסיון לשמר את הארגון שלהם, הם הביאו את הסוף שמהם חששו יותר מכל, שכן הרומאים אכן באו ולקחו את מקומם ואת האומה שלהם.

אני לא מציע שאנשי הגוף המנהל ירצו לרצוח מישהו. הנקודה שהועלתה היא שכל דבר נמצא על השולחן כשזה מגיע לשימור הארגון שלהם. שום פשרה היא יותר מדי לעשות; אין דוקטרינה, קדושה מדי.

מה שאנחנו רואים באסיפה השנתית של השנה - ואני מעז לומר שזה בקושי הסוף של האור החדש שלהם - הוא שהארגון עושה מה שהוא צריך לעשות כדי לעצור את הדימום. עדים עוזבים את הארגון בהמוניהם. חלקם עוזבים לחלוטין, בעוד שאחרים נסוגים בשקט כדי לשמר את היחסים המשפחתיים. אבל הדבר היחיד שבאמת חשוב בכל זה הוא שהם מפסיקים לתרום כסף, נשמת אפו של הארגון.

בהרצאה הבאה, שנישאת על ידי ג'פרי ג'קסון מהגוף המנהל, נראה כיצד הם הורגים את אחד מעגלי הזהב העיקריים שלהם, את הטבע הבלתי מופר של השיפוט הסופי בתחילת הצרה הגדולה.

תודה על הזמן שהקדשת ותודה שעזרת לנו להמשיך להפיק את הסרטונים האלה. התמיכה הכספית שלך מוערכת מאוד.