נאמנות - למי?

אני קופץ קצת את האקדח ומעיר על השבועות בשבוע הבא מִגדָל שְׁמִירָה.  המאמר המדובר הוא "בגידה סימן מבשר רעות של הזמנים!". במסגרת מאמר על בגידה ונאמנות, יש לנו את הקטע המטריד באופן מוזר זה:

10 הדוגמא הטובה השנייה שנשקול בחשבון היא של השליח פטרוס, שהקדיש את נאמנותו לישו. כאשר ישו השתמש בשפה גרפית ופיגורטיבית כדי להדגיש את החשיבות של הפעלת אמונה בבשרו ובדם בקרוב להוקרב, רבים מתלמידיו מצאו את דבריו מזעזעים, והם עזבו אותו. (ג'ון 6: 53-60, 66) אז ישוע פנה לשליחי 12 שלו ושאל: "אתה לא רוצה ללכת גם, נכון?" זה היה פיטר שהגיב: "אדון, למי נלך? יש לך אמרות של חיים נצחיים; ואנחנו האמנו ובגענו לדעת שאתה הקדוש מאלוהים. "(ג'ון 6: 67-69) האם פירוש הדבר היה שפיטר הבין במלואו את כל מה שישוע אמר בדיוק לגבי הקרבתו הבאה? כנראה שלא. אף על פי כן, פיטר היה נחוש בדעתו להיות נאמן לבן המלך של האל.

11 פיטר לא נימק כי ישוע חייב להיות בעל השקפה לא נכונה של הדברים וכי אם ינתן לו זמן, הוא היה חוזר על דבריו. לא, פיטר הכיר בהכנעה שישוע יש "אמרות חיים נצחיים". כמו כן כיום, כיצד אנו מגיבים אם אנו נתקלים בנקודה בפרסומינו הנוצריים מתוך "הדייל הנאמן" שקשה להבין או שאינו תואם את חשיבתנו ? עלינו לנסות ולהתאמץ יותר מאשר להבין את הצורך ולא להסתפק בשינוי שיתאים לנקודת המבט שלנו. קרא את לוק 12: 42.

הנקודה הכתובה בפסקה 10 היא שגם כאשר פטרוס לא הבין למה ישו התכוון - גם כאשר מה שישוע אמר היה מזעזע - פיטר נשאר נאמן לישו. פתיחת סעיף 11 מציגה נקודה משנית לפיה פיטר לא הטיל ספק בתורתו של ישו וגם לא העלה בדעתו שישוע טעה וככל הנראה יתקן אותה בעתיד כלשהו.
אני חושב שכולנו יכולים להסכים שפיטר פעל כהלכה וכי בהתחשב בנסיבות, כולנו נרצה לחקות אותו. אך כיצד נוכל לחקות את נאמנותו הבלתי מעורערת של פיטר?
האנלוגיה המתבצעת כאן מטילה את הגוף המנהל, בתפקידו כקולו של "הדייל הנאמן", בתפקיד ישו. נאמנותו הבלתי מעורערת של פיטר וקבלת התורות הקשות צריכות להתאים לאופן בו אנו רואים הבנות חדשות וקשות המגיעות מהגוף המנהל. אם פיטר לא היה חושב שישוע טועה ומאוחר יותר יחזור בו, אנחנו לא צריכים לחשוב על זה של הגוף המנהל. המשמעות החזקה היא שכדי לעשות זאת יהיה שווה לנאמנות. עמדה זו מתחזקת בעדינות על ידי העובדה כי עשירית כל של מאמר על בגידה מוקדש לקו ההיגיון המסוים הזה.
האם עלי לציין כי השוואה בין תורתו של ישוע המשיח לבין אלה של הגוף המנהל היא אנלוגיה כוזבת? היו לו באמת האמרות של חיי נצח. איזה גבר או קבוצת גברים יכולים לומר את אותו הדבר? ואז יש את העובדה שישוע מעולם לא טעה, ולכן הוא מעולם לא נאלץ לחזור בו מהדברים שאמר. הגוף המנהל נאלץ לחזור בו כל כך הרבה פעמים עד שאפשר לקנות ספר ב- Amazon.com המפרט את השינויים הדוקטרינליים שלנו. (זה מכופרים, אז אני לא ממליץ לקנות אותו.)
אם לאחר חיים שלמים של עדים לשינוי המתמשך ולעתים נטישה מוחלטת של אמונות ותיקות ויקרות, נוטים להתייחס לפרשנות האחרונה המפוקפקת במקצת במידה מסוימת של זהירות, אפילו אימה, ובכן ... אפשר באמת להאשים את האשמה ? האם זו באמת פעולה לא נאמנה?
רובנו שמרנו על נאמנותנו לישוע המשיח על כנו - לתת רק דוגמה אחת - סדרת "החידודים" הכוללת את המשמעות של "הדור הזה". (עד אמצע שנות התשעים, החידודים הללו הגיעו למצב שאיש לא ידע יותר מה אנו מאמינים בנושא. אני זוכר שקראתי ושוב קראתי את ההסבר וגירדתי את ראשי.) כשאנחנו אומרים "שמרנו על נאמנותנו", זה צריך להיות מובנת כנאמנות לישו לא לאדם או לקבוצת גברים. בטוח שאנו ממשיכים לתמוך בארגון ולכן בנציגיו, אך נאמנות היא דבר שחייב בראש ובראשונה לאלוהים ולבנו. אל לנו למקם אותו במקום שהוא לא שייך. אז בבקשה תסלח לנו אם, לאחר שהתפכחנו שוב ושוב מסדרת הפרשנויות השגויות של קטע הכתוב ההוא, לא נקפוץ בשקיקה על העגלה האחרונה. העובדה היא שהפרשנויות הקודמות, אף שהן מסתבר שגויות, היו בעלות היתרון באותה תקופה; דבר שלא ניתן לומר להבנתנו הנוכחית.
בעבר, כאשר עמדנו בפני פרשנות שהייתה מעט הגיונית (היישום שלנו של הר 24:22 ב- w74 12/15 עמ '749, סעיף 4, למשל.) או שהיה ספקולטיבי ביותר (1925, 1975 וכו'. .), הסתפקנו בהמתנה לשינוי בסבלנות; או אם תרצו, חזרה. הם תמיד הגיעו גם הם; מקדים בדרך כלל איזה ביטוי להצלת פנים כמו, "יש שהציעו ..." או בזמן הפסיבי, "זה חשב ...". לאחרונה ראינו, "בעבר בפרסום זה ...", כאילו המגזין אחראי. רבים הביעו את הרצון העגום לראות את הגוף המנהל לוקח אחריות ישירה יותר לשינויים כאלה. הכנות של ממש להודות שהם, או אפילו אנחנו, טעינו משהו יהיה מרענן ביותר. אולי יום אחד. בכל מקרה, הסתפקנו בהמתנה בלי לחשוב על נטישת האמונה. הפרסומים אף המליצו על יחס המתנה שכזה. אבל לא יותר. עכשיו אם אנחנו אפילו חושבים שהגוף המנהל טעה, אנחנו לא נאמנים.
זוהי רק האחרונה והבוטה ביותר בסדרת קריאות נאמנות וציות לגוף המנהל. תמוה מדוע נושא זה מופיע בפרסומים ומפלטפורמת האסיפה והכינוס בתדירות הולכת וגוברת. אולי זה שיש תנאי גדול מאוד של זקנים נאמנים שראו יותר מדי ספקולציות בדפוס ויותר מדי היפוכים של תורות הדוקטרינה. אני לא רואה שום יציאה המונית, כי אלה מודעים, כפי שהיה פיטר, שאין לאן אחר ללכת. עם זאת, הם גם לא מוכנים לקבל באופן עיוור כל הוראה חדשה שיורדת מהצינור. אני חושב שאולי קיים תנאי רחב של שורשים של עדים עם סנטימנט זה, והגוף המנהל לא יודע מה לעשות בזה. אלה אינם חלק ממרד שקט כלשהו, ​​אך הם עוסקים בביטול שקט של העמדה שהגוף המנהל ממש שולט בחייהם וכי יש לקחת את כל מה שהגוף המנהל אומר כאילו הוא יורד מגבוה. במקום זאת, הם שואפים ליצור קשר הדוק יותר עם בוראם ובמקביל תומכים באחווה הנוצרית העולמית.
בכל זאת זו התייחסותי לכך. אם אתה מרגיש שונה, אל תהסס להגיב.

מלטי ויגלון

מאמרים מאת מלטי ויוולון.